עזבון המנוח אוריאל חנאסב ז"ל ואח' נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ואח'

פסק דין

עובדות המקרה:

התובע הינו עזבונו של המנוח אוריאל חנסאב ז"ל (להלן: "המנוח"), יליד 29.7.1988 (להלן: "העיזבון").

ביום 7.7.2006 נפגע המנוח בתאונת דרכים, שבה היה מעורב כנוסע ברכב (להלן: "הרכב"). הרכב שהיה נהוג בידי צד ג1, מר יהונתן סבח בעת התאונה (להלן: "סבח") התהפך בשדרות גולדה מאיר בירושלים. המנוח, אשר ישב ספסל האחורי הועף מתוך הרכב למרחק של כ-10 מטרים. בעקבות התאונה הוא פונה במצב אנוש לבית החולים הדסה עין כרם, ולאחר חצי שעה נקבע מותו (להלן: "התאונה").

צד ג2, יהודה אוחיון (להלן: אוחיון") היה, לטענת קרנית, הבעלים של הרכב בעת התאונה. בעת התאונה ישבו ברכב סבח שנהג ברכב, אוחיון, המנוח, חבר נוסף בשם מיכאל (להלן: "מיכאל") וידידה בשם ולנטינה, אשר נהרגה גם היא בתאונה מצערת זו.

בישיבת קדם המשפט שהתקיימה בפניי ביום 28.12.2008 נמחקה בהסכמה התביעה כנגד הנתבעת 2, חברת הראל לביטוח בע"מ, מבטחת הרכב (להלן: "הראל"). זאת לנוכח הרשעתו של סבח בבית המשפט המחוזי בירושלים בת.פ. 913/07 מדינת ישראל נ' י.ס (קטין) (ניתנה על ידי השופטת בן אור, ביום 5.6.2008). בהכרעת הדין של השופטת בן אור נקבע שסבח הודה בביצוען של עבירות הנהיגה ברכב ללא רישיון והנהיגה ללא כיסוי ביטוחי במועד התאונה. גזר הדין בעניינו של סבח ניתן ביום 30.11.2008, ולא הוגש עליו ערעור.

ביום 27.4.2009 נחתם הסכם פשרה בין קרנית לבין עיזבון המנוח, במסגרתו שילמה קרנית לעיזבון 746,847 ש"ח. עם חתימת הסכם הפשרה ביקשה קרנית מבית המשפט ליתן פסק דין כנגד סבח וצד ג2, יהודה אוחיון (להלן: אוחיון") המחייב אותם להשיב לקרנית את מלוא סכום הפשרה ששילמה לעיזבון בתוספת שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

סבח הודה בחובתו לשפות את קרנית, ואילו אוחיון כפר בחובה זו. על שאלת חבותו של אוחיון לשפות את קרנית סב פסק דין זה.

טענות קרנית בסיכומיה:

לטענת קרנית, שלושה ימים לפני התאונה רכש אוחיון יחד עם סבח את הרכב ממכר משותף. בעת התאונה הוא היה הבעלים של הרכב, ואף שהה בתוך הרכב בזמן התרחשותה. אוחיון ידע שסבח נהג ברכב ללא רישיון. על כן, ולאור סעיף 9 לחוק הפלת"ד הוא חב בשיפויה של קרנית בגין הכספים ששילמה לעיזבון המנוח.

כמו כן, קרנית סוברת שטענותיו של אוחיון במהלך דיון ההוכחות מהוות הרחבת חזית, שכן הן לא נטענו בכתב ההגנה מטעמו. קרנית התנגדה לטענות אלו כבר במהלך ההוכחות. לגופן של טענותיו של אוחיון, סוברת קרנית שעיון בעדויות שנשמעו במהלך ההוכחות מעלה שמדובר בטענות סרק.

הטענה שאוחיון לא היה הבעלים של הרכב בעת התאונה, שכן טרם שילם את חלקו עליו – אוחיון העיד שחתם על זיכרון דברים לקניית הרכב, העתק המסמך שנחתם במהלך זיכרון הדברים מצוי בתיק בית המשפט. אוחיון הודה שהוא נכח גם במעמד מסירת הרכב על ידי המוכר. סביר להניח שאילולי היה אוחיון נוכח בשני מעמדות אלו לא היה הרכב נמכר לסבח לבד, שהיה באותה עת בן 15 בלבד, ולא היה בעל רישיון נהיגה. אוחיון אף הודה במהלך ההוכחות שמעורבותו בעסקה הייתה משמעותית ובהעדרה הרכב לא היה נמכר.

רק בעת מתן עדותו בבית המשפט ניסה אוחיון להיאחז בעובדת אי תשלום חלקו כדי לטעון שהוא איננו יכול להיחשב הבעלים של הרכב בעת התאונה. גרסה זו הינה גרסה מאוחרת שנטענה אך ורק במהלך ההוכחות. גרסה זו שונה מן הגרסה שמסר אוחיון במשטרה, ואינה עולה בקנה אחד עם שאר הראיות שהוגשו לבית המשפט.

מבחינת נסיבות רכישת הרכב עולה שהוא נרכש שלושה ימים בלבד לפני מועד קרות התאונה. באותה עת היה אוחיון בן 17, ועמד לקבל את רישיון הנהיגה שלו, לשלם את חלקו במחיר הרכב ולהתחיל להשתמש בו. אוחיון תכנן לעבור טסט נהיגה כשבוע ימים לאחר התאונה ולאחר שיקבל רישיון, לקחת את הרכב ולנהוג בו לבדו.

כמו כן, מזיכרון הדברים עלה שאוחיון היה אמור לשלם למעלה מ-50% מעלות הרכב, כלומר יותר מסבח, בסך של 19,500 ₪, כאשר סבח שילם במועד החתימה על זיכרון הדברים 12,000 ₪.

עובדות אלו לפיהן חתם אוחיון על זיכרון דברים, נוכח במעמד קניית הרכב והיה צד דומיננטי לעסקה, התעניינותו ברכב בטרם היה ברשותו ממש, העובדה שהיה אמור לשלם את החלק הארי בעלות הרכב, והעובדה שהיה סמוך לקבלת רישיון אלמלא התאונה, כל אלו מוכיחות כי דין טענתו להידחות שכן טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם העובדות שהוכחו במהלך הדיון.

הטענה בדבר אי המודעות לנהיגתו של סבח בשל היותו של אוחיון בגילופין - טענה זו יש לדחות לגרסתה של קרנית. שכן, גם לפי הדין הפלילי אין אדם יכול להשתמש בטענת שכרות כשאדם נכנס למצב השכרות מרצנו, כבמקרה דנן.

כמו כן, אוחיון לא הביא כל הוכחה להיותו במצב שכרות בעת התאונה. לפיכך אין כל משקל לטענה זו. לטענת קרנית במהלך דיון ההוכחות אף הוכח שאוחיון כלל לא היה במצב של שכרות בעת התאונה. שכן, לפני קרות התאונה עצרו כל נושאי הרכב, בהם אוחיון, מלאו דלק והתחלקו בעלותו. אדם היוצא מהרכב בכוחות עצמו, משוחח עם אדם נוסף ואף משלם מכספו את חלקו בעלות הדלק, אינו יכול להיות שיכור ברמה כזו השוללת את מודעותו למתרחש סביבו.

עיון בשלושת העדויות שגבתה המשטרה מאוחיון בסמוך למועד התאונה בליל התאונה ובהיותו בבית החולים, מוכיח שמדובר באדם פיכח לחלוטין אשר ביודעין ניסה להפיל את האחריות לנהיגה ברכב על המנוח, שהיה היחיד שהחזיק ברישיון נהיגה בעת התאונה. בעדויות אלו אין כל אזכור לעובדת היותו של אוחיון בגילופין בעת התאונה. רק בעדותו במשטרה מיום 14.7.2006, שבוע לאחר התאונה הזכיר אוחיון לראשונה את עובדת היותו "מסטול" בעת התאונה. זאת בעקבות שאלה שנשאל על ידי השוטר בדבר זהות הנהג ויושב לצידו.

לעניין עדותו של מיכאל, הרי שנמצאו סתירות רבות בעדותו. הוא עד בלתי מהימן בפרט בהתחשב בעובדה שהוא חבר טוב של אוחיון. הם קשרו קשר להגן על סבח ולהכחיש שהוא היה הנהג בעת התאונה, עד שלבסוף חזרו בהם מכך.